התעוררתי בבהלה מרעם שפילח בעוצמה את שמי הלילה.
בחוץ ירד מבול והשעון על שידת הלילה שלי הראה את השעה 3 לפנות בוקר.
לא הצלחתי לחזור לישון והחלטתי לנסות את מזלי ולבדוק מי סוגר את המשמרת בבר שמתחת לדירה שלי.
מיכאל, מנהל המשמרת שבדרך כלל מקבל את פניי בשעות הקטנות של הלילה, כשנדודי השינה לא מניחים לי, סיפר לי פעם שהוא נוהג לפקוד מועדון סאדו מאזו במרכז העיר והציע לי להצטרף אליו.
הוא אמר שהוא לגמרי רואה אותי משתלב שם, בסצינת ה – BDSM של תל אביב, אבל אף פעם לא הצלחתי לרדת לגמרי לסוף דעתו.
באיזה קטע בדיוק אני משתלב בקהילה הזו? בתור סדיסט או אולי מזוכיסט? ולמה נראה לו? זה הגובה שלי? השרירים? תמיד כשהנושא עלה (והוא עלה בכל פעם שקפצתי לבר) רציתי לשאול את מיכאל למה בדיוק הוא מתכוון, אבל לא הרגשתי מספיק בנוח.
הלילה כל זה השתנה.
בדיוק נפרדתי ממישהי שממש אהבתי.
היינו ביחד תקופה ארוכה ומשום מה חשבתי שהיא האחת שלי, אבל ככל הנראה, היא לא הרגישה כמוני.
בכל אופן, חיפשתי כל הזמן דרכים להסיח את דעתי מהפרידה הכואבת, ופתאום מיכאל מדבר איתי על סצינה שלמה של אנשים שמכאיבים זה לזה בשביל הכיף. לא יכולתי שלא להסתקרן…
"לא תדע עד שלא תנסה" מיכאל ניסה לשכנע אותי שוב.
"מה יש לך להפסיד בדיוק?" הוא שאל וגיחך לעברי, משועשע מן הסרבנות העיקשת שדבקתי בה עד כה.
"תבוא, תראה, לא תאהב? אתה חופשי ללכת.
אנחנו לא מכריחים אף אחד…" – הוא אמר לי ותיבל בקריצה שובבה.
"אבל מיכאל, אני לא נמשך לגברים אתה יודע…"
הזדרזתי להבהיר, מבוהל קלות מהקריצות והרמיזות שלו.
מיכאל לא התרגש מההומופוביה הרגעית שגיליתי בעודי מעשן את הג'וינט השלישי שלי בחצי השעה האחרונה.
"אתה יכול להמשך לנשים, לגברים, לעצים – כל אחד והקטע שלו וכולם מוזמנים" הוא הסביר לי בסבלנות.
"הכלל היחיד הוא להקפיד על קוד הלבוש של המועדון – בגדים שחורים ומסיכה" – מיכאל הנחה.
"וואלה" השבתי לו מהורהר.
"טוב, יש מצב שאני אצטרף אליך מתישהו…" פלטתי מבלי להבין עד הסוף מה אני אומר, ומיכאל מיהר להשיב לי: "מתישהו זה מחר"
ניסיתי לדלות ממיכאל פרטים נוספים על מה שקורה במועדון הזה, מיהם האנשים שמגיעים אליו, מה הם עושים זה עם זה או עם עצמם, אבל מיכאל התעקש להיות מאוד דיסקרטי ואמר שאסור לו לחשוף דבר.
זה רק הגביר את הסקרנות של והחלטתי שלמה לא, אתן לחוויה הזו צ'אנס.
אבל מחר, אחר שאשלים את מיליון שעות השינה שכל כך חסרות לי.
אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד, כי מרוב סקרנות לגבי חוויית ה – BDSM שהוזמנתי אליה, בקושי הצלחתי לעצום עין כשחזרתי הביתה.
בשעה 6 בבוקר עוד מצאתי את עצמי מתהפך מצד לצד במיטה, מנסה לדמיין אילו אפיזודות חולניות מתנהלות מאחורי דלתיים סגורות במועדון הסאדו של מיכאל.
המחשבות התערבלו בראשי והעמידו לי את הזין.
בשעה 7 לפנות בוקר כבר הבנתי שלישון אני לא אצליח היום.
קמתי מרוגש עם זקפת בוקר בלתי מנוצלת (כפי שהיינו קוראים לה בימי הצבא ההוללים) ונכנסתי למקלחת כדי לנצל אותה היטב.
הבאתי לעצמי ביד עם המרכך, תחת זרם המים החמים, מנסה לדמיין לאיזו סצינה ביזארית אני הולך להכניס את עצמי הערב תחת ניצוחו של מיכאל מהבר השכונתי.
בדמיוני עלתה מלכת סאדו חטובה, עטויית בגדי פלסטיק שחורים, שמחייכת אליי חיוך נבזי ומובילה אותי אל חדרון חשוך.
בזמן שאוננתי לעצמי בקצב הולך וגובר יכולתי לדמיין איך היא שורטת אותי בציפורניה, מפשיטה אותי מבגדי ומתחילה להפליק לי על הישבן.
"מי היה ילד רע?" היא שואלת אותי, ואני שותק.
"תענה לי, חתיכת כלב!" היא נובחת מרוגזת ומרוגשת.
"מי היה ילד רע??!?!" ואז היא מצליפה בי.
"אנייייי!!!!" אני צורח בזמן שאני גומר לעצמי ביד.
התעוררתי בבת אחת כשהזין שלי התרוקן בפראות וקלטתי שהמים החמים נגמרו.
יצאתי מהמקלחת ובצעד החלטי סימסתי למיכאל את המילים: "יאללה, אני בפנים".
מיכאל, קר רוח כהרגלו מיהר להשיב לי "תהיה מוכן ב 20:00 בדיוק.
אתה תקבל הודעה לווטסאפ ממספר לא מוכר עם כתובת מדויקת ושעת התייצבות". כך הוא כתב ונעלם.
בדרך כלל מיכאל היה מאוד חביב ותקשורתי איתי אבל פתאום מעטה הסודיות והלקוניות שהפגין גרמו לי לתהות אם יש משהו שאולי לא ידעתי לגביו.
הסקרנות שלי רק הלכה וגברה.
בשעה 20:00 בדיוק הודעת הווטסאפ המיוחלת הגיעה.
"אלנבי 69, תל אביב – קומת המרתף, 22:00 בדיוק.
בוא בשחור ודאג להסתיר את עיניך."
פאק, מסתורי לפחות כמו מיכאל, חשבתי לעצמי בעודי קורא שוב ושוב את ההודעה העניינית להפתיע ומרגיש שוב איך ההתרגשות הולכת ותופחת לה בשיפולי בטני.
לרגע הרגשתי מעין תחושת חשש, אבל מיד לאחר מכן תקפה אותי חרמנות.
החלטתי להפסיק לשגע את עצמי עם ספקולציות מיותרות ובצעד תכליתי, קמתי אל ארון הבגדים שלי כדי לראות אם יש לי משהו שחור שיתאים להערב.
איכשהו, מכל הבגדים שנערמו שם בקושי הצלחתי למצוא בגד שחור אחד לרפואה.
היה איזה מכנס שכבר שכחתי מקיומו והנחתי שאפילו לא עולה עליי יותר.
מדדתי אותו.
הוא היה צמוד רצח אבל הופתעתי לגלות שכל הכפתורים נסגרים והוא אפילו יושב בול על התחת.
יאללה, קניתי, חשבתי לעצמי בסיפוק.
"חולצה שחורה בוודאות אין לי" אני חושב לעצמי כשפתאום עיני נחות על "גופית אבא מכה" בצבע שחור שאני בדרך כלל לובש רק לאימונים או למיטה.
"וואלה, דווקא מתאים מאוד לקונספט של הסאדו מאזו" חשבתי לעצמי משועשע וקטפתי אותה מהמדף.
הייתי מרוצה מבחירת הבגדים הספונטאנית שלי אבל אז קלטתי שאת האביזר הכי חשוב אין לי: מסיכה.
"מה עושים? מה עושים?!" ניסיתי לחשוב והרגשתי איך הלחץ משתלט עליי.
השעה היתה כבר כמעט 21:30 ולא רציתי לאחר לאירוע המיוחל.
פתאום נשמעה דפיקה על דלת הדירה שלי.
זו היתה מיה השכנה שלי שהגיעה בתזמון מפתיע.
"היי מותק באתי לשאול ממך קצת קפה" היא חייכה אליי כשנכנסה כהרגלה אל המטבח שלי ועשתה בו כבשלה.
"מיה, יש מצב שתוכלי לעזור לי במשהו בתמורה לקפה הפעם?" שאלתי בטון מהוסס. "דבר" היא אמרה, בעודה מוציאה צנצנת קטנה לאחסון הקפה הנמס שהיא ניכסה לעצמה.
"אין לך במקרה מסיכה שחורה…?" ספק שאלתי ספק הודעתי לה.
מיה עצרה את הפשפוש הקדחתני במגירות המטבח שלי, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש ואז פסקה: "יש לי בדיוק את מה שאתה צריך".
מיה מיהרה לצאת מהדירה שלי וחזרה כשבידה מסיכת עור שחורה שמסתירה רק את העיניים וחלק מן האף.
"וואו" אמרתי לה מופתע – "איך הצלחת לנחש כל כך מהר למה התכוונתי?"
מיה השתהתה לרגע, ואז ענתה: "בוא נאמר שהיו ימים שבהם המסיכה הזו היתה בשימוש מאוד… אינטנסיבי".
אמרה, ויצאה לי מהדירה מבלי להוסיף דבר.
היה לי ברור שמיה יודעת משהו על המקום שאליו מועדות פניי הערב אבל לא היה לי פנאי לפתוח את הנושא.
השעה היתה כבר 21:45 ואני ידעתי שלמקום שאליו אני הולך אסור לי לאחר.
המשך יבוא…
