ידעתי. ידעתי שהקשר שלי עם נבו מהתקופה שבה הייתי חילוני עוד יתנקם בי. כשעזבתי את העולם החילוני והתחלתי לחזור בתשובה, ניתקתי את הקשרים מכולם, החברים הכי קרובים, בני המשפחה שאינם דתיים, כולם. רק עם נבו בחרתי להשאר בקשר. אני לא יודע אם זה בגלל החיבור הבלתי מוסבר שיש לי איתו, לא הצלחתי לוותר על ההומור וההשראה שהוא היה עבורי. ידעתי תמיד שכל קשר איתו עשוי למנוע ממני התמדה בעולם הדת, ובכל זאת, בחרתי להשאיר אותו לצידי.
כל יום שלישי ב23:00, כשרוב החברים שלי לקרוואן בישיבה נכנסים להתקלח וחלק כבר אפילו ישנים, אני מתגנב בשקט לפינה הדרומית של הישיבה. נצמד לגדר, ומחכה. יש שם קרוואן גדול שסוגר את הראות ובולם את הרעש. נבו מגיע ואנחנו מדברים לפחות חצי שעה, צוחקים ונזכרים בכל מיני תקופות יפות של החיים.
"אלחנן", אמר נבו, רגע לפני שאנחנו מסכמים את אותו ערב ליד הגדר.
"מה?", השבתי, והרגשתי שמשהו לא שגרתי עומד להגיע.
"ביום שלישי הבא מהבוקר עד הערב, אני ואתה בנחל הירדן, קמפינג באוהל על שפת הנחל".
זה לא שנבו לא מכיר את העולם אליו נכנסתי לפני 6 שנים. הוא יודע בדיוק מה זה להיות דתי חרדי, ומה זה להיות תלמיד ישיבה. בגדול, חוץ מללמוד מהבוקר עד הלילה אין לנו אפשרות לעשות כלום, אנחנו בקושי יוצאים מכאן אפילו הביתה.
נבו לחץ ובסופו של דבר הסכמתי, וכבר התחלתי להריץ תרחישים ותירוצים בראש, מה אגיד לרב שלי, מה אגיד למפקח של הישיבה, אילו דברים אני יכול להגיד שיצדיקו העדרות בהפתעה בפניהם.
נבו סיים את השיחה שלנו עם חיוך, ואני התגנבתי בחזרה לחדר שלי ונכנסתי לישון – בלי מקלחת. הייתי נרגש מידי והתחלתי לספור את הימים אחורה.
יום עבר, ועוד יום, בסוף השבוע יצאתי קצת הביתה והייתי עם המשפחה. שידרתי עסקים כרגיל. ממש לא רציתי שזה יראה כאילו אני מתכנן איזה יום בריחה, עבירה חמורה שכנראה תסבך אותי. הייתי מוכן להכל, וקיוויתי שזה יעבור בשלום.
ביום שני בלילה טיפסתי מעל הגדר של הישיבה, וקפצתי. קבעתי עם נבו שיאסוף אותי במרחק בטוח משם, באזור די נטוש, מוקדם בבוקר, אבל ידעתי שאם אני מתכוון לצאת עמוק מידי אל תוך הלילה בזמן השינה או על הבוקר – אבוד לי, כולם יראו את הבריחה שלי. ומה אעשה כל הלילה, אתם בטח שואלים? מצאתי מקום סביר מתחת לגשר גדול סמוך, נשכבתי על האבנים ועצמתי עיניים. זה לא היה נוח אבל הייתי מתורגל, כשהייתי נער צעיר הייתי מוצא את עצמי ישן על אבנים ומתחת לגשרים לא מעט. הייתי ילד בן 15 שמסתובב ברחבי הארץ על בסיס קבוע, אחד מתוך 11 אחים ואחיות, וכשאתה חלק ממשפחה כל כך גדולה, אם אתה לא חוזר הביתה בלילה, לא תמיד שמים לב. כבר פינטזתי על האוהל, על הצחוקים, על הקפה השחור שנבו מכין בגזיה קטנה, ועל איך שאני מתעקש לראות את האריזה של הקפה ולוודא שכתוב שהוא כשר. הפנטזיות שלי המשיכו ובדמיוני ראיתי שאין כיתוב "כשר" על האריזה, אז אני לא רוצה לשתות. נבו, בדמיון שלי, הכריח אותי ואמר לי "תרגע יא נודניק, זה סך הכל קפה, אין פה בשר חזיר". השתכנעתי ושתיתי. הכל בדמיון, כמובן.
ב-5:00 בבוקר התעוררתי – יקיצה טבעית. הגב שלי היה תפוס רצח, אחרי הכל ישנתי על אבנים. ידעתי גם שמצפה לי זמן באוהל והתפיסה בגב לא תשתחרר, אולי אם כבר תתחזק. אז אני אצטרך לתרץ את ההיעדרות שלי ולהמציא איזה סיפור בישיבה עם גב דואב, הידד, איזה כיף, נשמע נהדר.
התחלתי ללכת לכיוון נקודת המפגש עם נבו. פייר? התרגשתי. לא עשיתי משהו כזה כבר כמה שנים, הייתי "תלמיד ישיבה טוב", על הנייר. בראש שלי תמיד ישבתי על הגדר, אבל בפועל, במעשים, תמיד הוכחתי נאמנות לדת – מלבד המפגשים האלו ליד הגדר כל יום שלישי בערב עם נבו.
נבו הגיע ונכנסתי לרכב. הדרך לא קצרה ויש לנו נסיעה של יותר משעתיים – אבל כרגיל – עם נבו תמיד הזמן עובר לי בכיף ובצחוקים. הגענו לנקודה שנבו הכיר והתחלנו לפרוק את הציוד, האוהל והדברים. התמקמנו. נבו התעסק הרבה עם הסלולרי שלו ומצאתי את עצמי מרכיב את האוהל לבד. לא הבנתי את זה ושאלתי אותו לגבי זה, הוא מרח אותי עם "אני מיד איתך, רק דקה". מה הוא כבר עושה? לא נפגשנו ככה בלי גדר שחוצצת בינינו שנים, והוא בפלאפון שלו. התרגזתי.
"שלום", נשמע קול של בחורה. הייתי בהלם. 2 בחורות פשוט הגיעו משום מקום ובירכו אותנו, אחת מהן נתנה לנבו חיבוק ונשיקה. לא הבנתי מה קורה סביבי. "תכיר, אלו סיון וחנה", אמר נבו. האינסטינקט שלי גרם לי להשפיל מבט מיד. לקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי והרמתי קצת את העיניים. היה קשה שלא להבחין שחנה נראת ואפילו קצת לבושה כמו דתיה. ביקשתי מנבו שנדבר רגע בצד, רציתי להבין מה קורה פה לעזאזל. מסתבר שנבו תכנן קמפינג ברביעייה, בלי ידיעתי – לא רק אני והוא אלא אני והוא ועוד שתי בנות. זהו זה, אם היו לי אילו תקוות להסביר את עצמי או להשאר נאמן עד כמה שאפשר לדת ביום הזה עם נבו, התקוות התנפצו – יש איתנו בחורות.
"נו תרגע בחייך, יום אחד, שיהיה יותר מעניין, נהיה ארבעה ולא שניים, זה הכל, אל תתייחס לזה בכובד ראש. מחר אתה חוזר לישיבה שלך, תהיה רגוע". הוא אמר, ואני התרצתי. שיחררתי.
האמת שבילינו ערב מאוד נחמד ארבעתנו, עם הבנות. עבר המון זמן מאז שהסתכלתי לבחורה בעיניים ודיברתי איתה בחופשיות, כמה שנים טובות. חנה, כפי שזיהיתי, באמת באה מרקע דתי, וגם היא "פורצת גבול" כרגע ממש כמוני. הכנו ארוחת ערב בשטח, דיברנו קצת, נבו ניגן בגיטרה, הוא אפילו ניגן בשבילי ובשביל חנה איזה שיר חסידי קטן או שניים. הלכנו לישון, הבנות באוהל שהן הביאו ואנחנו ביחד באוהל שלנו.
בבוקר כולנו התעוררנו מוקדם. לעזאזל, זה כבר הלילה השני הרצוף שאני ישן על אבנים ומתעורר לפנות בוקר, כואב לי בגב. נבו התעורר ראשון, כשיצאנו מהאוהל הופתענו לראות שתי סירות מתנפחות שנבו הביא איתו וניפח, בזמן שכולנו עוד ישנו.
כולנו תהינו מה זה. מסתבר שנבו הכין לנו הפתעה. "אנחנו יוצאים לשייט בסירות מתנפחות בתוך הנהר!", נבו אמר, בזמן שהוא שלף עוד 4 משוטים חביבים מעץ מתוך תיק גדול שהביא איתו.
האמת שאהבתי מאוד את הרעיון, הסירות המתנפחות היו נראות מדהים, חזקות ואמינות. הובלנו אותן אני ונבו לשפת הנהר, והתיישבנו באחת מהן.
"מה הולך פה?", שאלה סיון. "מתארגנים לשייט", עניתי. "לא לא לא לא לא לא!", אמרה סיון, "אני שטה עם נבו ואתה שט עם חנה. אין מצב ששתי הבנות יהיו ביחד בסירה, ושני הבנים בסירה נוספת. החתירה פה דורשת כח ותושיה, אני מפחדת, אני רק עם נבו!".
האמת, שהבנתי לאן הדבר הזה מוביל. זה שהגיעו בחורות בהפתעה – ניחא. עמדתי בזה. זה שבילינו איתן, צחקנו, שרנו, אחלה. זה עוד מקובל. אבל אני, ביחד עם בחורה נוספת, בתוך סירה מתנפחת קטנה… זה היה לי מוגזם אבל לא רציתי לעשות צרות. הרגשתי את חוט השדרה שלי מתחיל להתקפל. הסתכלתי על נבו, נבו הסתכל עליי בחזרה. היה לו חיוך קטן על הפנים, חיוך קטן ושובב שהרגיע אותי. מפה לשם עוד לפני שהיה לי זמן לחשוב על זה יותר מזמן, כבר מצאנו את עצמנו יוצאים לדרך, הסירות היו במים, אני עם חנה בסירה אחת, ונבו וסיון על הסירה השניה. רגע לפני ששחיררנו את הסירות מפיסת האדמה היחידה הקטנה שעוד החזיקה אותן אל תוך המים, הסירות היו קרובות ושאלתי את נבו: "תגיד, מאיפה הן הגיעו שתי אלו, מאיפה אתה מכיר אותן?". נבו ענה לי "הן מאתר LoveFinder אחי, מהאינטרנט". הפכתי למבולבל. "מה, מה זה LoveFinder? מה זה אתר הכרויות?". "לא בדיוק הכרויות ידידי", ענה נבו. הפכתי למבולבל אפילו יותר. "מה זאת אומרת לא בדיוק הכרויות, אז מה עושים שם באתר הזה?".
לפני שנבו הספיק לענות לי, הסירות התנתקו מהאדמה ונכנסו בשלמותן אל תוך המים, והתחלנו להתרחק. לא הייתי זקוק לתשובה באמת, כבר הבנתי בדיוק מה זה האתר הזה ומה 2 הבחורות האלו עושות איתנו.
נבו התחיל לחתור בטירוף, בקצב מהיר. לא הצלחתי ואני גם לא יכול לעמוד בקצב שלו. בזמן שאני חייתי בצניעות, אכלתי אוכל צנוע, וישבתי לקרוא דברי תורה מהבוקר עד הערב, הוא בילה בחדרי כושר. הייתי כחוש ורזה והוא היה שרירי וחזק. הסירות התרחקו יותר ויותר.
האמת שחנה הייתה מדהימה. היא סיפרה לי קצת על עצמה, איך גם היא עושה כרגע משהו שאסור, איך היא פוזלת לכיוון החילוניות, איך היא מתרגשת בכלל מכל המפגש הזה.
הסירה התחילה לסטות שמאלה חזק, הכנסתי את המשוטים למים וניסיתי להלחם בזרם. לא הלך, הזרם היה חזק ואני… לי לא היו שרירים כמו לנבו. הזרם הכניע אותי והמשכנו להסחף. תוך 2 דקות מצאנו את עצמנו תקועים על שפת הנהר השמאלית, כאשר נכנסנו מתחת לענפים נמוכים של צמחייה ועצים. לא היה נראה אפשרי לצאת משם כל כך מהר, וגם לא ממש יכלו לראות אותנו שם. אנחנו מעבר לענפים ראינו מעט החוצה. אזור עם ענפים קצת יותר סבוכים בלם את הסירה שלנו, שעמדה בזה כמו גדולה. היה נראה שאנחנו די תקועים שם.
חנה שמה לי יד על הגב. קפצתי. אני לא רגיל למגע בכלל, ובטח שלא מגע של בחורה, כבר שנים בחורה לא נגעה בי. היא החלה למשוך את היד שלה על הגב שלי כלפי מטה. זה היה לי נעים, רציתי שהיא תמשיך. הסתובבתי לחנה במהירות, התנועה המהירה שלי הכניסה שפריץ של מים לתוך הסירה, נרטבנו, והיינו עם בגדים עלינו. חנה התחילה להוריד לי את הבגדים ואני אחזתי בזרועותיה מתחת לכתפיים חזק, והתנשקנו. כמה זמן לא הייתה לי לשון של בחורה בתוך הפה…
חנה הוריד לי את המכנסיים ואת התחתון, והתחילה לשפשף לי את הזין. וואו, כמה זה היה נעים. התחלתי להרגיש את כל העצבים שלי שם למטה קמים לתחייה, אחרי ששנים אף אחד לא התקרב אליהם או גירה אותם. חנה הורידה את החלק העליון שלה ונשארה עם חזיה, בשלב הזה כולה כבר הייתה רטובה מכף רגל ועד ראש. היה לה גוף מדהים, טיפה מלא, חזה עומד ופיטמות מושלמות. לא יודע איך הצלחתי ומאיפה הכישרון, אבל תוך שנייה הצלחתי לפתוח לה את החזייה. ליקקתי לה את הפיטמות בטירוף, היה להן מרקם כל כך מחוספס ונעים, זה דגדג לי בלשון. הפיטמות שלה הפכו לקשות ובלטו מאוד, היה נראה שזה נעים לה כי היא התחילה להתנשם בכבדות.
חנה לחשה לי באוזן שהיא רטובה לגמרי. לחשתי לה בחזרה שגם אני נרטבתי לגמרי, על הסירה הייתה מלאה במים. חנה ציחקקה. "לא התכוונתי לזה, טיפשון. אני רטובה לגמרי שם למטה, נראה לי שהתחתון שלי ספוג ברטיבות שלי". עיכלתי את המילים ואת התמימות שלי לאט לאט והבנתי כמה טיפש יצאתי. היא רטובה למטה, כמובן…
הפכתי את חנה על הגב, הורדתי לה את התחתון. מגולחת לחלוטין, אין ספק שהיא באה חדורת מטרה למפגש הזה, היא באה במטרה למצוא זיון. ליקקתי אותה למטה, ממש כמו נשיקה צרפתית רק על השפתיים הלא נכונות. היא התחילה לגנוח בטירוף, כל הגוף שלה קיבל עיוותים מוזרים, והרטיבות למטה רק הלכה והתחזקה. זה הרגיש ממש כמו ללקק לה את הפיטמות, רק נעים יותר, רך יותר ומרגש יותר. היא תפסה אותי בזרועות, הרימה אותי מעלה לכיוונה, ותוך כדי שהיא שולחת אליי מבט עמוק וחרמן, הורידה לי את המכנס והתחתון עם הרגליים שלה, בעטה אותם למטה עד שיצאו לחלוטין. היא משכה את הזרועות שלי, ניווטה אותי לכיוון הנכון, לא היה ספק או תהיה מה היא רוצה שיקרה. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי, הכיפה שלי כבר הייתה בפנים. חנה הייתה חמה ונעימה, רטובה מאוד, ובזמן שהזין שלי מחליק לתוכה הייתה בתוכי תחושה חמימה ונעימה. בלי לחשוב יותר מידי התחלתי לפמפם אותה בטירוף, כמו חיית טרף, והיא גונחת וצווחת. אחרי כמה דקות שאני מעליה, יצאתי, נשכבתי על הגב, והורתי לה להתיישב עליי. היא התיישבה, אבל לא הבינה אותי כמו שצריך. "לא, לא ככה, תסתובבי, הפוך, עם הטוסיק אליי". הטוסיק שלה היה מושלם. עסיסי ונעים למגע. היא התחילה לרכב עליי בקצב, תוך כדי שהישבן שלה לכיווני ואני בוהה בו ונהנה, וכל הגב שלה מעוקל, את הראש שלה היא שלחה אחורה, השיער שלה היה שחור וגולש והגיע עד אמצע הגב. היא הגבירה קצב והגבירה גניחות, מיצי הגוף שלה פשוט התחילו להשפך החוצה ממנה, כל האגן שלי היה רטוב – ולא מהמים של הנהר.
הרגשתי את זה מתחיל לעלות, הזרע שלי פשוט טיפס וטיפס במעלה הצינורית, ממש הרגשתי את זה. רגע לפני שהוא פורץ החוצה מהכיפה, הוא נעצר לרגע, חדל מהזרימה כלפי מעלה, ואז הרגשתי את הבום המתפרץ אל תוך הגוף שלה. תוך כדי שאני מתפוצץ לתוכה, היא נתנה צווחה אחרונה, חזקה במיוחד, העור שלה הפך לעור ברווז והתמלא גבשושיות. הכתפיים שלה רעדו מעלה ומטה מהצמרמורות שהיא חטפה. "אל תדאג, אני אטפל בזה, כמובן שלא יהיה פה הריון", היא אמרה. סמכתי עליה. היא חוזרת הביתה למשפחה דתייה ואני חוזר לישיבה שלי. עלינו לאדמה רגלית, היה חסר סיכוי לנסות לחזור למים עם הסירה, הענפים היו סבוכים מידי. הלכנו רגלית חזרה לאוהלים ופגשנו שם את סיון ונבו. נבו הסתכל עליי מחוייך ושאל: "נו, איך היה אחי?". הסתכלתי עליו בעיניים והיה קשה שלא להבין שגם הוא חגג ונהנה כהוגן.
